שם: ד"ר אורנית רמתי דביר
תפקיד: עוסקת במחקר יישומי ובאקטיביזם בתחומי טכנולוגיה, מגדר וחברה.
שיעורי החינוך הגופני המתקיימים בבית הספר, מעמידים במרכז את הגוף של התלמידות, ומזמנים מפגש ייחודי ומתמשך בין נערות וגופן. אולם הניסיונות המתמידים של תלמידות להימנע מהשתתפות בשיעורים, מעלים שעבור נערות רבות זהו מפגש מורכב. לדעת מתוך הגוף מציע פרספקטיבה פמיניסטית ממוקדת-גוף לבחינתו של מרחב החינוך הגופני, והוא משיב על השאלות הבאות: כיצד משפיעים שיעורי החינוך הגופני על הקשר בין נערות לגופן? מה המשמעות של הגוף הנשי, במיוחד השדיים והווסת, בחינוך הגופני? מה מתאפשר לנערות ללמוד בחינוך הגופני על עצמן, על הסדר החברתי ועל מגדר? ובאילו מצבים ועבור מי מהתלמידות מתממש הפוטנציאל של שיעורים אלה לעודד תלמידות להקשיב לגופן?
מה את עושה היום? מה החיבור שלך לעולם הספורט?
שנים הייתי הייטקיסטית. תחילה בתפיקידם טכניים – מתכנתת, מנתחת מערכות, מנהלת פרויקטים, ולאחר מכן בתפקידי ניהול, וכלל לא עסקתי בספורט או בתחומים הקשורים למגדר. בתפקיד האחרון שלי הייתי סמנכ"לית באמדוקס, ובשלב מסוים התחלתי להיות ערה לסוגיה המגדרית בסביבת העבודה שלי. מצאתי את עצמי לעיתים קרובות אישה יחידה בשולחן של גברים והתחלתי לשאול את עצמי איפה חברותיי הנשים? מדוע נשים פחות מתקדמות? ככל שהעמקתי בשאלות הבנתי שהשינוי חיייב להתרחש בכל מיני מישורים – בעולם העבודה עצמו ובתרבות הארגונית, בחברה ובדגש על שינוי בסטיריאוטיפים מגדריים דומיננטיים, וגם בחינוך. הבנתי שצריך להפנות את תשומת הלב לנשים הצעירות, לנערות. לא בשביל לשנות אותן חלילה, אלא על מנת לאפשר להן לראות כבר מגיל צעיר את ההבניה וההסללה המגדרית החברתית, ואת החסמים הסמויים הניצבים בדרכן.
כיצד הגעת לחקור את הנושא של מגדר וספורט?
התחלתי לעבוד עם נערות כדי לעורר את השיח על הנושאים הללו, ומתוך העבודה שלי עם נערות, באופן לא מפתיע, עלה בבירור הסיפור של הגוף. הן העלו בצורה מאוד חדה וכואבת את המבט החיצוני על הגוף, כיצד הן נתונות למדידה ולהערכה על פי צורתו של הגוף. הן דיברו על המראה החיצוני ועל הבגדים ואפילו על התנועות הנתפסות לגיטימיות ואלו שלא. עבדתי עם נערות במרכז הטניס ביפו, עם נערות בפנימייה לספורטאיות מצטיינות בוינגייט, עם נערות בתוכניות לבנות מצווה, בתוכניות שמקדמות נערות לתחומי המדעים ועוד. בכולן פגשתי את הנערות לתקופה מוגבלת – למפגש אחד, שלושה או שמונה, או תוכנית שנתית. חשבתי שלמעשה בבית הספר שיעורי החינוך הגופני מזמנים לילדות ולנערות מפגש עם הגוף - פעמיים בשבוע מכיתה א' ועד יב'. שאלתי את עצמי מה באמת קורה בשיעורים האלה מעבר לחלק המוטורי והספורט, תהיתי האם השיעורים האלה תורמים באופן חיובי לקשר עם הגוף, והאם אפשר לנצל את המרחב הזה כדי להייטיב עם יותר נערות? באותה התקופה התחלתי להתכנס עם נושא לעבודת הדוקטורט וחשבתי לבחון את החינוך הגופני. יצאתי למחקר גישוש שכלל מיפוי של הידע הקיים בתחום. גיליתי שבניגוד למדינות אחרות, בישראל לא חקרו את הנושא בצורה יסודית ומלאה, שלא נעשתה התבוננות פמיניסטית על החינוך הגופני. החלטתי שזה יהיה הנושא שלי לדוקטורט.
שיעורי החינוך הגופני המתקיימים בבית הספר, מעמידים במרכז את הגוף של התלמידות, ומזמנים מפגש ייחודי ומתמשך בין נערות וגופן. אולם הניסיונות המתמידים של תלמידות להימנע מהשתתפות בשיעורים, מעלים שעבור נערות רבות זהו מפגש מורכב. לדעת מתוך הגוף מציע פרספקטיבה פמיניסטית ממוקדת-גוף לבחינתו של מרחב החינוך הגופני
מהו נושא המחקר שלך?
בחרתי לבדוק מה המשמעות של המפגש של נערות עם הגוף בשיעורי החינוך הגופני. בחרתי להתמקד בגיל חטיבת הביניים בגלל השינויים הגופניים שמתרחשים בגיל הזה ומשמעותם בהקשר החברתי והזהותי. כשיצאתי לדרך התעניינתי בעיקר בחוויות של הנערות - מה הן חוות וכיצד מרגישות. אבל כבר בנקודת ההתחלה הבנתי שכדי להוביל לשינוי בשדה לא נכון להצטמצם בסיפורים ובחוויות של הנערות וחשוב להוסיף גם את נקודת המבט הפדגוגית והמוסדית. היה חשוב לי לקשור בין הדברים – בין המדיניות, עמדותיהן ותפיסותיהן של המורות, הפרקטיקות שהן מפעילות והחוויות של הנערות. בדרך הזו לא ניתן יהיה לטעון שחוויותיהן של הנערות קשורות לתרבות ולמדיה ולא לנעשה בתוך בית הספר. אגב, אני אומרת מורות, משום שבחינוך הגופני העל יסודי מורות מלמדות את הבנות ומורים את הבנים.
מהן שיטות המחקר בהן השתמשת?
המחקר הוא מחקר איכותני שכלל מספר מקורות:
1. ניתוח תוכניות לימודים של הפיקוח על החינוך הגופני. התוכניות הן נפרדות לבנות ולבנים, ונכתבו על ידי צוותים שונים וברמת פירוט שונה.
2. ראיונות עם מורות. ניסיתי להבין את התפיסות והמטרות של המורות בחינוך הגופני. מהם מקורות הסיפוק שלהן? מהם האתגרים איתם הן מתמודדות? כשראיינתי מורות ותיקות ניסיתי לברר מה השתנה על פני זמן מבחינת המחוייבות של התלמידות לחינוך הגופני או לחילופין ההתנגדות שלהן.
3. תצפיות אתנוגרפיות. בחרתי שני בתי ספר ממעמדות סוציו אקונומיים שונים בהם ערכתי תצפיות על שיעורים.
4. קבוצות מיקוד עם נערות.- הקבוצות התקיימו בהמשך לתצפיות. בגלל יחסי הכח ביני לבינן – הגיל השונה, רמת ההשכלה השונה ובכלל המעמד שלי כמבוגרת בתוך מוסד חינוכי - חשבתי שהמתודה של קבוצת מיקוד תהיה המתאימה ביותר. השיחה בתוך קבוצת המיקוד אפשרה להן לדובב זו את זה, ולהרגיש כקבוצת כח מולי. זה אפשר להן להשמיע קולות שהן לא היו מרשות לעצמן להשמיע לו היו נפגשות איתי אחת על אחת.
כשיצאתי לדרך התעניינתי בעיקר בחוויות של הנערות - מה הן חוות וכיצד מרגישות. אבל כבר בנקודת ההתחלה הבנתי שכדי להוביל לשינוי בשדה לא נכון להצטמצם בסיפורים ובחוויות של הנערות וחשוב להוסיף גם את נקודת המבט הפדגוגית והמוסדית. היה חשוב לי לקשור בין הדברים – בין המדיניות, עמדותיהן ותפיסותיהן של המורות, הפרקטיקות שהן מפעילות והחוויות של הנערות.
מהן התובנות מרכזיות מהמחקר לגבי הסיבות להשתתפות של נשים בגיל המעבר בספורט הסיבולת?
א. שאלת ההפרדה המגדרית בשיעורי החינוך הגופני
החל מכיתה ז' החינוך הגופני מתקיים בהפרדה מגדרית. מורה-אישה חייבת ללמד את הבנות ומורה-גבר את הבנים. אני מדגישה את זה מאחר ואני חושבת שזה משהו שכולנו לוקחים כמובן מאליו אבל צריך לשים על זה סימן שאלה. מדוע יש צורך בהפרדה מגדרית? האם כל הבנות דומות ביניהן או שונות באופן מהותי מכל הבנים? האם קריטריון המין הוא הקריטריון המרכזי לחלוקת הכיתה? אני יכולה להציע קריטריונים נוספים. למשל לחלק את הכיתה לחינוך גופני מוטה ספורט וחינוך גופני מוטה תנועה. או חלוקה לפי רמות באותו האופן שבו מחולקת הכיתה בשיעורי אנגלית ומתמטיקה. החלוקה על פי מגדר מבססת את התפיסה לפיה כל הבנות דומות ביניהן ושונות מהותית מהבנים, וכך גם לגבי הבנים. כשניסיתי להבין את הרציונל להפרדה המגדרית ולקביעה שמורה-אישה תלמד את הבנות בעוד שמורה-גבר את הבנים, לא מצאתי לכך תיעוד במסמכים. מהראיונות עלה שהחלוקה המגדרית נתפסת טבעית ונכונה בדיוק כמו שבספורט מתקיימת הפרדה בין נשים לגברים. היו שהעלו את הטענה שלבנות ולבנים יכולות שונות ולכן כיתה מעורבת תוריד את הרמה של הבנים ותדרוש מהבנות מעבר ליכולותיהן. לגבי הזהות המגדרית של המורה עלתה הטענה שתלמידות מרגישות יותר בנוח לדבר עם מורה-אישה על הגוף, על הווסת ועל החזה, ושמעצם היותה אישה היא תוכל להבין אותן טוב יותר מגבר. טיעון נוסף היה סביב החשש מהטרדות מיניות, או מכך שהבנות "עלולות להתבלבל" ולפרש התנהגות תמימה של מורה כהטרדה. הממצאים האלו חושפים כמה הנחות יסוד בעייתיות לגבי מגדר, לגבי יכולות גופניות של בנות ובנים ובמיוחד לגבי המפגש של נערות עם מורה-גבר בבית הספר.
אני חושבת שזה משהו שכולנו לוקחים כמובן מאליו אבל צריך לשים על זה סימן שאלה. מדוע יש צורך בהפרדה מגדרית? האם כל הבנות דומות ביניהן או שונות באופן מהותי מכל הבנים? האם קריטריון המין הוא הקריטריון המרכזי לחלוקת הכיתה? אני יכולה להציע קריטריונים נוספים. למשל לחלק את הכיתה לחינוך גופני מוטה ספורט וחינוך גופני מוטה תנועה. או חלוקה לפי רמות באותו האופן שבו מחולקת הכיתה בשיעורי אנגלית ומתמטיקה. החלוקה על פי מגדר מבססת את התפיסה לפיה כל הבנות דומות ביניהן ושונות מהותית מהבנים, וכך גם לגבי הבנים.
ב. דומות אבל פחות
תוכניות הלימודים של הבנים והבנות הן מאוד דומות מבחינת התכנים, אלא שהבנות תמיד נדרשות לקצת פחות. כך למשל כשהבנים נדרשים לרוץ שלושה ק"מ, הבנות רצות שניים בלבד. סביר להניח שבכיתה רגילה יש בנות שיכולות לרוץ יותר מהבנים, ובנים שהם חלשים מהבנות, אבל תוכנית הלימודים מבססת את התפיסה ההיררכית של המגדר, כלומר שבנות דומות לבנים אבל קצת פחות.
כאן המקום לציין הבדל נוסף בתוכניות הלימודים, והפעם מבחינת התוכן – בנות לומדות התעמלות אומנותית שמשלבת תנועה עם מוסיקה ושימוש באביזרים כמו חישוקים וסרטים. חשוב לשים לב שזהו ענף הספורט היחיד שהוא לנשים בלבד. אני תוהה למה ענף הספורט היחיד שיש בו איזושהי הבנייה של נשיות מסורתית כלול בתוכנית הלימודים בבית הספר. ועוד יותר מזה, הרבה מורות בוחרות את המקצוע הזה לבחינת הבגרות של בנות, מה שכולנו מכירות כ"התרגיל לבגרות". נזכור שאחת המטרות של החינוך הגופני היא לאפשר לבנות להתחבר לפעילות גופנית ולהפוך אותה לחלק מאורח החיים שלהן לאורך זמן. הבחירה ללמד התעמלות אומנותית לא באמת תהפוך להיות חלק מפעילות הפנאי של הרבה בנות, ולכן המטרה של החינוך הגופני אינה מתממשת. יש כאן ניסיון להבניית נשיות וטיפוח החן והיופי על חשבון חשיפה של הבנות לפעילות גופנית נגישה.
ג. הגוף בשיעורי החינוך הגופני: ווסת, שדיים והקשבה לגוף
במחקר התייחסתי ספציפית לגוף הנשי, למשמעות של הווסת והשדיים בשיעורי החינוך הגופני. כיצד הנערות תופסות וחוות את גופן הנשי ובמיוחד את הווסת והשדיים, ומהן תפיסותיהן של המורות? בנוסף ביקשתי לברר האם החינוך הגופני מאפשר לתלמידות להתנסות בהקשבה לגוף.
היום אנחנו שומעות במערכת החינוך מסרים מהסוג: "תקשיבי לעצמך, תעשי מה שטוב לך", בעיקר כשמדובר במיניות. המסרים המופנים כלפי ילדות ונערות הם להקשיב לעצמן ולרצון האותנטי, ולא לציית או להיענות לרצונות של אחרים. החינוך הגופני יכול להיות מקום מעולה לתרגל את ההקשבה לגוף, אימון ולגיטימציה לראות בגוף הפרטי מקור לידיעה. –או במילים אחרות, הוא יכול לאפשר לאותה נערה לומר לעצמה "אני יודעת מה טוב לי, ורק אני יודעת כי הגוף שלי מספר לי, ולמורה אין נגישות לידע הזה". מצאתי שבסיטואציות מסוימות בנות מקבלות באמת עידוד להקשיב לגוף שלהן, אך זה קורה בעיקר כשההקשבה לגוף מתיישבת עם דרישות בית הספר או דרישות השיעור. לעומת זאת, כאשר ההקשבה לגוף אינה מתיישבת עם אותן דרישות, הציפייה היא שהתלמידות תתנתקנה מהגוף שלהן, לא תקשבנה לו, ותבצענה את דרישות המורה. זה יכול לבוא לידי ביטוי במשפטים כמו: "אני המורה ואני אגדיר לך מה טוב לך", "ווסת זה לא מחלה ואת לא צריכה לקבל פטור". מצאתי שתלמידות שמסרבות להתנתק מהגוף ומתעקשות להקשיב לו נתפסות לעיתים כבעייתיות או מתחמקות ומופעלות עליהן סנקציות שליליות.
מצאתי גם שהמופעים (Manifestation) של הגוף הנשי – הווסת והשדיים – נתפסים כ"מפריעים" בחינוך הגופני. במילים אחרות התברר שהגוף הנערי הוא הגוף המתאים לחינוך הגופני. אני תוהה – אם החינוך הגופני אינו מתאים לגוף הנשי – האם לא הגיע הזמן לשנות את החינוך הגופני כדי שיתאים לכולן ולכולם?
מצאתי שבסיטואציות מסוימות בנות מקבלות באמת עידוד להקשיב לגוף שלהן, אך זה קורה בעיקר כשההקשבה לגוף מתיישבת עם דרישות בית הספר או דרישות השיעור. לעומת זאת, כאשר ההקשבה לגוף אינה מתיישבת עם אותן דרישות, הציפייה היא שהתלמידות תתנתקנה מהגוף שלהן, לא תקשבנה לו, ותבצענה את דרישות המורה. זה יכול לבוא לידי ביטוי במשפטים כמו: "אני המורה ואני אגדיר לך מה טוב לך", "ווסת זה לא מחלה ואת לא צריכה לקבל פטור". מצאתי שתלמידות שמסרבות להתנתק מהגוף ומתעקשות להקשיב לו נתפסות לעיתים כבעייתיות או מתחמקות ומופעלות עליהן סנקציות שליליות.
ד. שיח המראה החיצוני
באחד הפרקים של הספר התייחסתי לעיסוק של נערות במראה החיצוני שלהן, להשתתפותן או הימנעותן מפעילות. הצגתי בספר את הקונטקסט הרחב יותר – את תרבות המראה שמעניקה לנערות ערך על פי המראה החיצוני שלהן, ואת ושיח היופי והרזון שמכתיב להן כיצד עליהן להיראות. המראה התקין כולל גוף רענן, מריח טוב, ללא שערות ובגדים יפים. אנחנו יודעות ממחקרים שנערכו בעולם שהסיבה המרכזית לבריונות (bullying) כלפי נערות נוגעת למראה שלהן. מחקר כזה לא נערך עד כה בישראל אבל אפשר להניח שהממצאים מאותם המחקרים נכונים גם לישראל. אם כך אין פלא שנערות מחויבות לשמירה על המראה שלהן גם בשיעורי החינוך הגופני ובמיוחד כשהשיעור הוא באמצע היום ואחריו הן חוזרות לכיתה להמשך יום הלימודים. צריך להבין שההקפדה על המראה הוא חלק מתהליך ייצור הזהות שלהן והשמירה על העצמי בבית הספר.
אני לא טוענת שצריך לוותר על החינוך הגופני ולפטור נערות ממאמץ ומהשתתפות, אבל כן צריך להכיר בכך שיש פה אתגר וחסם משמעותי. גיליתי שרוב המורות רואות את האתגר והן אמפתיות כלפי תלמידותיהן, אבל הן מצפות שהתלמידות תתמודדנה עם זה לבד. אני רוצה לטעון שאפשר לעשות איתן תהליך סביב האתגר הזה. החינוך הגופני יכול להיות פלטפורמה מצוינת לפיתוח ראייה ביקורתית ורפלקסיבית. מהלך כזה צריך להציף שאלות לגבי התחושות והחששות מפעילות גופנית, שאלות לגבי יחסי בנות ובנים והבעלות על המרחב ועוד. אני מציעה לא להפקיר את התלמידות להתמודד לבד עם האתגר אלא להיות איתן במקום הזה.
אנחנו יודעות ממחקרים שנערכו בעולם שהסיבה המרכזית לבריונות (bullying) כלפי נערות נוגעת למראה שלהן. מחקר כזה לא נערך עד כה בישראל אבל אפשר להניח שהממצאים מאותם המחקרים נכונים גם לישראל. כך אין פלא שנערות מחוייבות לשמירה על המראה שלהן גם בשיעורי החינוך הגופני ובמיוחד כשהשיעור הוא באמצע היום ואחריו הן חוזרות לכיתה להמשך יום הלימודים. צריך להבין שההקפדה על המראה הוא חלק מתהליך ייצור הזהות שלהן והשמירה על העצמי בבית הספר. אני לא טוענת שצריך לוותר על החינוך הגופני ולפטור נערות ממאמץ ומהשתתפות, אבל כן צריך להכיר בכך שיש פה אתגר וחסם משמעותי. .
ה. שיח הספורט
החינוך הגופני בישראל מושתת על ספורט, ומאפייני הספורט מעצבים ומבנים למעשה את החינוך הגופני. ענפי הספורט הם הענפים של החינוך הגופני, הפרקטיקות של תחרות ומדידות מרכזיות בחינוך הגופני והגוף החזק והשרירי הוא הגוף שמאפשר הצלחה והצטיינות. למעשה, המושגים "חינוך גופני" ו"ספורט" משמשים כמושגים מקבילים. כשאנחנו אומרות חינוך גופני אנחנו בעצם מדברות על ספורט. כיוון שספורט מזוהה יותר עם גבריות ופחות עם נשיות וכיוון שבנים מחונכים להישגיות ותחרותיות יותר מבנות, אני טוענת שחינוך גופני הדומה לספורט הוא תחום ממוגדר, כלומר הוא מעניק יתרון לבנים ומציב חסמים בפני בנות. כמובן זאת התייחסות מכלילה ויש הרבה יוצאות ויוצאים מהכלל הזה – יש – בנות שהן ספורטאיות, ובנים שאינם מזוהים עם דמות הספורטאי. כאן גם עולה השאלה – מדוע וכיצד הכוונה לחינוך לאורח חיים בריא ופעיל תורגם לספורט, ל"מהר יותר חזק יותר גבוה יותר"?
על מקומו של הספורט במערכת החינוך אפשר ללמוד כבר מהכניסה לבית הספר – תמיד ברחבת המבואה ניצב ארון זכוכית נעול ובו הגביעים שהשיג בית הספר, שהשיגו התלמידות והתלמידים. כך בעוד שהרטוריקה הקשורה לחינוך הגופני מדגישה השתתפות ומאמץ כקריטריונים להצטיינות, באופן סמוי אך ברור מסמן בית הספר מיהן ומיהם התלמידות והתלמידים המצויינים בתחום.
למה זה קורה לדעתך?
אני רוצה להתחיל באמירה שרוב המורות שפגשתי, בעצם כולן, מאוד מחוייבות לתלמידותיהן ורוצות להייטיב עימן. עם זאת אגיד גם שרובן היו תלמידות טובות בחינוך גופני, הן מחבבות ונהנות מספורט, הן מרגישות נוח עם הגוף, והזיכרון שלהן משיעורי החינוך הגופני הדומה לספורט הוא טוב. השיעורים האלה היו עבורן מרחב מייטיב. בהכשרה שהן קיבלו קודם להיותן מורות לחינוך גופני הן לא קיבלו את הידע והכלים שקיימים היום במגדר ו"לימודי נערות". אלו עולמות ידע חדשים יחסית שמאפשרים להבין לעומק את מגוון החוויות של נערות בכלל ובבית הספר בפרט. הידע הקיים גם לא חלחל ברמה המוסדית לתוכניות הלימודים ולמדיניות הפיקוח. בעיני כל מי שעוסקות ועוסקים בתחום צריכים להיפגש עם הפרספקטיבה הפמיניסטית של לימודי נערות ועם הידע הביקורתי העוסק בחינוך גופני של נערות.
אני חושבת שיש בתחום בלבול בנוגע למטרה של החינוך הגופני. רבות ורבים מדגישים את הספורט, את ההישגים, את ההתרגשות מהשתתפות בתחרויות והשגת מדליות. מורות רבות סבורות שזו הציפייה המערכתית מהן – מצד הפיקוח ומצד הנהלת בית הספר. וחשוב לי לציין שיש בתחום גם מי שנחשפו לחשיבה אלטרנטיבית, מורות שמנסות לאתגר את החינוך הגופני ההגמוני ולייצר חלופה אצלן בכיתה.
ו. היוצאות מהכלל מלמדות אותנו על איך דברים יכולים להיראות אחרת
במחקר חיפשתי את המורות ש"עושות את זה אחרת", ומצאתי כאלו. כשביקשתי להבין מה מאפשר למורות לערער על החינוך הגופני ההגמוני ולהעמיד לו חלופה, מצאתי שמדובר במורות שמקומן התעסוקתי מובטח, שהן קבועות במערכת, וגם אינן שואפות לקידום. המורות האלו התאפיינו גם ככאלו שנחשפו לידע חלופי ויש ברשותן כלים ופרקטיקות להבנייה שונה של החינוך הגופני.
המלצות יישומיות למורות ומורים לחנ"ג
גוף ותודעה פעילים יחד:
ברוב השיעורים המתקיימים בבית הספר הציפייה היא שהגוף יהיה בהדממה והמיינד יפעל, ובחינוך הגופני הגוף עומד במרכז הבימה והציפייה מהמיינד לא להפריע. אני סבורה שצריך להתייחס לשני המדמים – גוף ונפש – כשלובים זה בזה, להפעיל את הגוף ולעסוק ברגש ובמחשבות ביחס לפעילות, להבין מה הקושי הפיסי ומה הקושי הרגשי חברתי, ולבדוק את האפשרות להתגבר עליהם. במילים אחרות – לצד העשייה הפיסית לשלב פיתוח מבט ביקורתי ורפלקסיבי על המרחב ועל העצמי.
חלוקה לא על בסיס מגדרי:
החלוקה המגדרית בשיעורי החינוך הגופני היא מאוד בעייתית – היא מעבירה מסר שבנות ובנים – כל אחת היא קבוצה הומוגנית השונה באופן מובהק מהשנייה. כלומר כל הבנים הם אותו הדבר, וכל הבנות הן אותו הדבר. ושתי הקבוצות תמיד שונות זו מזו. בנוסף יש כאן פספוס של הזדמנות נדירה לאמן ולתרגל עם הבנות והבנים פעילות גופנית מכילה ומשותפת. פעילות כזו גם תיתן להם את היכולת להתמודד עם אתגרים דומים במרחבים אחרים.
התייחסות למטענים של התלמידות והתלמידים :
תאוריית "הלמידה הממוקמת" אומרת שתלמידות (ותלמידים) ומורות (ומורים) מגיעים לשיעורי החינוך הגופני כשהן נושאות מיטענים של ערכים, הרגלים, זיכרונות, תפיסות והתנסויות. לפי התיאוריה הזו למידה מתאפשרת רק כשהמטענים שמביאות התלמידות נלקחים בחשבון, ותהליך ההוראה מותאם להם.
חינוך גופני שמתאים למגוון של ילדים וילדות:
חשוב להעמיד לרשות המורות כלים להבניית שיעורים שמתאימים לכיתה שהבנות בה שונות זו מזו. אמנם בוצעו בשנים האחרונות שינויים במדיניות כך שלהשתתפות ולא להישג יש משקל מרכזי בקביעת הציון הסופי. אך עדיין, העשייה בשיעור נותרה אחידה – כולם נדרשות לאותן המשימות ובאותה העוצמה. אפשר לחלק את הכיתה לקבוצות לפי העדפות התלמידות ולתת לכל קבוצה פעילות שונה; אפשר לחלק את הסמסטר לשבועות או לתקופות ולהקדיש כל תקופה לסוג אחר של פעילות. בדרך הזו כל תלמידה תחווה, גם אם רק לפעמים, חינוך גופני שמתאים להעדפותיה.
להוסיף את השיפור בתפיסה העצמית והידוק הקשר עם הגוף למטרות החינוך הגופני: לשני המימדים האלה השפעה חזקה מאוד על הדימוי העצמי בכלל, על התפקוד בעולם בכלל ובבית הספר בפרט ועל המוטיבציה לעסוק בפעילות גופנית. ההשפעה של החינוך הגופני היא הרבה מעבר לפעילות הגופנית עצמה ולמורות לחינוך גופני יכולת (ואחריות) לממש את הפוטנציאל הייחודי הזה שבחינוך הגופני.
לסיכום, החינוך הגופני כמעט ולא השתנה בעשורים האחרונים, בזמן שכל כך הרבה דברים השתנו בעולם. אנחנו רואות יותר ויותר ילדות ונערות פעילות אחר הצהריים מבעבר; קיים בסיס ידע בתחום של מגדר, פמיניזם ולימודי נערות והוא מעמיד לרשות העוסקות והעוסקים בתחומים אלו מערך של כלים ופרקטיקות. הראיונות עם נשות ואנשי מפתח בחינוך הגופני העלו כי הן מאמינות ומזוהות בכל נפשן עם הערכים הגלומים בחינוך הגופני אולם הן אינן מרגישות בנוח עם האופן שבו החינוך הגופני מובנה ומונגש. אחדות אף הביעו חשש שאם לא יקרה שינוי דרמטי, קיומו של החינוך הגופני כחלק מלימודי הליבה במערכת החינוך אינו מובטח. כמוהן גם אני מודאגת, אולם אני גם רואה את האפשרויות, את הידע ואת השינויים שאפשר ליישם כדי לשנות באופן מהותי את התחום. החינוך הגופני עומד בפני סכנה, אבל חשוב לי להפנות את הזרקור דווקא לאפשרות לשינוי.
לקריאת הספר:
אורנית רמתי דביר (2022) לדעת מתוך הגוף מבט פמיניסטי על החינוך הגופני בישראל, הוצאת רסלינג